קם להילחם
מאת: שי מנחם גולד
הקהל הריע. האורות סנוורו. הוא עמד שם, במרכז הזירה, החזה שלו עולה ויורד במהירות. כל חייו התנקזו לרגע הזה. היריב שמולו היה חזק, מנוסה, אולי אפילו טוב ממנו. אבל הוא ידע שהוא לא כאן כדי לוותר. הוא כאן כדי להילחם.
"יש לך תוכניות עד שאתה מקבל אגרוף ללסת." – מייק טייסון.
האגרוף הגיע מהר, בלתי צפוי, נחת עליו כמו פטיש והפיל אותו לרצפה. העולם התערפל. כאב חד התפשט בלסת שלו, אבל הוא לא הרשה לעצמו לשקוע בזה.
הכי קל להצליח כשאתה חווה ניצחון אחרי ניצחון. הכי קל לנצח כשהכול הולך חלק, כשהחיים זורמים כמו נהר רגוע. אבל זה לא מה שקובע מי אתה באמת. מה שכן קובע – זה מה אתה עושה כשהחיים מחליטים לבחון אותך באמת.
כשהם נותנים לך אגרוף לפנים. כשהם דורשים ממך לקום ולעזור להורים שלך למרות שאין לך. כשהם מועכים אותך, בועטים בך בראש, שוברים לך את הלב. כשהם לוקחים ממך חצי מההון העצמי שלך ברגע אחד. זה הרגע שבו אני רוצה לראות אותך מצליח.
הוא שכב על הרצפה, דם נטף מאפו, האוויר היה כבד, והקהל נעמד על רגליו.
"קום!" שמע קול מוכר צועק.
כשהוא על הרצפה ומדמם. כשהייאוש כמעט משתק אותו. עכשיו זה הרגע. עכשיו אני רוצה לראות אותו מצליח.
אלופים אמיתיים הם לא אלו שמנצחים בלי להיפגע. הם אלו שיודעים לקום אחרי שנפלו. אחרי שחטפו את המכה הכי כואבת. אחרי שהדם מכסה להם את הפנים והגוף צורח להישאר למטה. אבל הם לא נשארים שם. הם קמים. הם נלחמים. הם תובעים בחזרה את מה ששלם.
הוא ידע שהוא לוחם. הלוחם נמדד כשקשה לו, כשכואב לו, כשכל הגוף שלו זועק לוותר. שם, בדיוק שם, נקבע מי הוא באמת. האם יישאר על הרצפה וימשיך לדמם, או שיילחם חזרה? האם הוא לוזר – או ווינר? מי הוא באמת?
השופט התחיל לספור.
"עשר, תשע, שמונה, שבע, שש..."
האמת היא שאין דרך אחרת. הדרך היחידה היא מלחמה. מלחמה על החיים שלך. זה הרגע לקום, זה הרגע להילחם.
הוא הידק את אגרופיו, נשם עמוק, וקם על רגליו. לא משנה כמה חזק חטף, הוא לא סיים להילחם.
הוא חזר לזירה. הפנים שלו מלאות דם, הגוף עייף, אבל הניצוץ בעיניים חזר.
עכשיו זו הבחירה שלו – לחזור לקרב, או לזרוק את המגבת.
הוא ידע את התשובה.
הוא קם להילחם.
– שי מנחם גולד
